לזכרו של פרופ' שמואל שקולינקוב

דברי ההספד של הבת פרופ' ענת שקולניקוב

אבא, ערב לפני שאושפזת בפעם האחרונה, לפני שלושה ימים, ישבני יחד בחדר בעבודה שלך, במו שעשינו קודם כל-כך הרבה פעמים. באותו ערב דיברנו על מהות האדם. מבחינה מטפיסית, שאלנו, מה עושה אדם לאדם? האם הדנ"א שלו, הזהה ברובו לזה של בעלי חיים? האם צורתו הפיסית? האם היכולת לחשוב, האם הרציוניונליות היא שמגדירה אדם? האם מערכת מוסר? חשבתי שבעצם אני צריכה לרשום אתהדברים כ אחרת אשכח אותם, אבל אמרת לי שתמיד נוכל לדבר שוב. אבל אף פעם לא נוכל לדבר שוב.

סבלת מכאבים עזים,אבל התעקשת להמשיך לשוחח איתי, לשמוע על מה אני עובדת ולתת עיצה. למחרת בבוקר התאשפזת, ולא חשבתי שלא אראך עוד.יש לי עוד כל כך הרבה לשאול אותך וכל כך הרבה ללמוד ממך.

התעניינת בכל נושא, משירה, כמו זו של יהודה עמיחי שתרגמת לפורטוגזית, מחזות שמהם תרגמת עם אמא, מחשבה יהודית עליה הרבית להרצות בחו"ל וכמובן פילוסופיה וחינוך.

עלית לארץ לבד בגיל שבע עשרה, מתוך אמונה ציונית. אחיך, אחותך והוריך עלו אחריך. היה בךהאומץ לעשות מה שהאמנת בו. תמיד היית אופטימי. על אף מצבך הקשה התכוונת להמשיך ללמד בשנה הקרובה. הלוואי והיינו יכולים ללמוד ממך אומץ זה.

אהבת ללמד, ויעידו על כך השיעורים המאולתרים בכתבי אפלטון שקיימנו באשפוז הקודם לרווחת כלל תושבי חדר שש במחלקה הקרדיולוגית.

כל כך אהבת אותנו, בני משפחתך: את אמא, אותנו הילדים ובמיוחד גאוותך היתה על הנכדים. קשה לי לחשוב על יום בלעדיך או צעד ללא עצתך הטובה. היית אדם כל כך טוב. דיברת עם כל אחד בגובה העיניים, לא מתנשא אבל גם לא פחית מיכולתו של כל אדם להיות לך בר שיח.

לא היתה לנו הזדמנות להפרד ממך ולהגיד לך את כל הדברים האלו. אהבנו אותך מאד ואני מקווה שידעת זאת גם בלי מילים.

דברי ההספד של פרופ' דוד הד, החוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים

חנה, ענת, חגי ואריאל

ציטוט: "נמצא, איפוא, שלאמיתו של דבר מתאמנים הפילוסופים האמיתיים במוות, והמוות מפחיד אותם פחות משיפחיד את כל שאר האנשים".

זהו כמובן ציטוט מכתבים של אדם שמחוץ למשפחתו הקרובה שמואל בילה איתו יותר זמן בחייו מאשר עם כל אדם אחר – אפלטון. אינני בטוח ששמואל קיבל עמדה זו של אפלטון וגם לא את האמונה שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר הינתקותה מן הגוף. כאדם מודרני בוודאי היה קרוב יותר לתפיסה של האבסורד שבמוות המאיין את הכל, כפי שגם לימדו אותו המחזות של סארטר, פינטר וסטופרד אותן לימדה וחקרה חנה, אשתו. ולכן אין לנו מילות הנחמה שסוקרטס מרעיף על תלמידיו הנאמנים לפני שהוא נפרד מהם לעולמים.

ובכל זאת, אני רוצה להציע לכם שביב או ניצוץ של תנחומים, שאני בטוח ששמואל עצמו היה מאמץ בחום. תמונה: לפני כשלושה חודשים אני בא לבקר את שמואל בבית חולים הדסה. במחלקה הקרדיולוגית נאמר לי שהוא יצא עם בתו לטיול. אני יורד לחצר הפנימית השקטה של בית החולים, שעת ערבית, אור ירושלמי יפה. רחבת החצר ריקה מאדם, אך בקצה שלה יושבים על ספסל שמואל וענת וקוראים יחד בספר. לתדהמתי מתברר שהם לומדים יחד דיאלוג של אפלטון. הפרוטגוראס, אם אינני טועה. שמואל, שגופו כבר חלש מאד, כולו תשוקה פילוסופית ופדגוגית. הרגשתי כפולש אל תוך סצינה משפחתית אינטימית. בסוג כזה של הישארות הנפש אני מאמין.

זו התמונה האחרונה שיש לי משמואל. אחת הראשונות היא מאי-שם בסוף שנות השישים. בתור תלמיד די מתחיל, חשבתי לנסות לקחת סמינר של פרופ' שלמה פינס. על פלוטינוס. בחדר הסמינרים ישב פינס מול קבוצה קטנה של תלמידים כאשר על שולחנו הטקסט של פלוטינוס ביוונית ולידו התרגום הלטיני וגם הצרפתי. אני חושב שהיחידי בחדר שהבין על מה המורה מדבר היה הסטודנט המתקדם מן המ.א. שמואל שקולניקוב. גם כאן הרגשתי כפולש לזירה לו לא, ופרשתי. מאוחר יותר למדתי ששמואל היה לא רק פוליגלוט של ממש הבקיא ברוב שפות אירופה אלא גם פילולוג בנשמתו. אהבתי לשאול אותו על מושגים ביוונית, שאינני יודע, כמו גם לעבוד אתו לפני שלושים וחמש שנה על גרסה עברית של ספר של איזראל שפלר שאת התרגום שעשיתי לו שמואל ערך.

והעברית: תענוג לאוזן ולעין. כזו שרק "עולה חדש" (במרכאות) יכול להתברך בה. מעולם לא שמעתי אותו משתמש בלשון המונית, כפי שאנו הצברים עושים לעיתים. ובעצם לא רק בלשונו אלא גם בלבושו, בהופעתו, בנימוסיו – ועוד חשוב מכך – בהשכלתו, היה שמואל החוליה האחרונה בשרשרת הפילוסופים שהביאו את מורשת הפילוסופיה ממזרח מרכז ומערב אירופה לארץ. היכרותו עם תולדות הפילוסופיה מהתחלותיה ביוון ועד לביטוייה הפוסט-מודרניסטים הייתה ביטוי להשכלתו הכללית הרחבה, לידיעת השפות הרבות ולסקרנותו הטבעית. אינני בטוח שיש בסיס מדעי לפירוש שלי, אבל אני מבין את השם הרוסי “Shkolnikov”כנגזר מן המילה הרוסית shkol, המציינת "בית ספר" או אסכולה, או schole– אותו מונח יסוד בפילוסופיה היוונית המציין את פנאי המאפיין את חייו של הפילוסוף שהוא גם למדן, shkolnik).

מעבר למחקרו המקצועי בפילוסופיה יוונית שעליה אני בטוח ידובר בעתיד, היה שמואל מורה. הוא היה הראשון בתולדות החוג שהיה חוקר במשרה מלאה של פילוסופיה יוונית וזה שעיצב את קורס המבוא בתחום שעליו התחנכו תלמידים במשך כמעט ארבעים השנים האחרונות. לא בכדי נקרא גם לגבש קורס דומה באוניברסיטה הפתוחה. ובמשך שנים אינספור עמד בראשו של הפרויקט של כתיבת תוכניות לימודים בפילוסופיה לבתי ספר תיכון והפצתן.

שמואל הזדקן יפה. כוונתי היא כפולה: הוא גם הסתגל היטב לחיי הפנסיונר ולשינויים הכרוכים בהם וגם נשאר יפה – בעל מראה צעיר – גם כאשר בעיות בריאות הציקו לו. על רקע האופטימיות העקשנית שלו והמראה הכמעט נערי, הייתה זו תדהמה של ממש לקבל את הבשורה על מותו.

שמואל היה "איש פרטי". אבל ידענו שהוא בראש ובראשונה "איש משפחה". כאדם מאופק מעולם לא שמעתי אותו מתגאה בהישגיו. אבל איפוקו לא עמד לו כאשר היה מדובר בכם – משפחתו הגרעינית. אני זוכר למשל איך הודיע לי בגאווה במסדרון על כך שאשתו (זו חנה ברגמן, שכנת הילדות שלי) היא מאתמול פרופ' חנה שקולניקוב.

לבסוף: לנו הפילוסופים יש טקס משונה. פעם בשנה אנחנו נפגשים עם תלמידינו לדיון בשאלה "מהי פילוסופיה" ובשביל מה לעסוק בה (אינני מכיר מקצועות אחרים שיש להם הנוהג הזה). לפני שנה הוזמן שמואל להיות אחד הדוברים בטקס הזה. לאחר שאיש איש אמר את דברו קם שמואל לדבר ואמר משהו פשוט אך מבריק, שמעולם לא חשבתי עליו: "פילוסופיה היא לחשוב ולהגיד שוב ושוב it ain’t necessarily so". שום דבר אינו מובן מאליו, תמיד אפשר לחשוב עליו אחרת. זה חינו של המקצוע וזה גם מה שהופך אותו בעיני אחרים לקצת מופרך. אבל, פילוסופים (המודרניים לפחות) יודעים שכאשר אנו מגיעים לעובדת המוות, לא יעזרו כל תרגילי המחשבה הדמיוניים שלהם it is necessarily so.

כשנטלפן לביתך, שמואל, כבר לא ניענה בקול הברזילאי העמוק – "שקולניקוב".

דברי ההספד של פרופ' יהושע מטיאש, ביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

חנה יקרה, בני משפחה יקרים, קהל נכבד,

הלב מסרב להאמין ששמואל איננו אתנו עוד;

עבדתי עם שמואל מאז 1978 ועד לפרישתו לגמלאות במסגרות ובתפקידים שונים ובמשך כל השנים האלה לא הכרתי איש מסור כמוהו לחינוך למען פילוסופיה ובאמצעות פילוסופיה:

- כאשר הוא שקד על פיתוח חומרי לימוד לפילוסופיה לבתי ספר תיכוניים בשנות השמונים,

- כאשר הגשים בשנות התשעים חלום שהוא טיפח זה מכבר והקים בבית הספר לחינוך את התכנית הראשונה בארץ להכשרת מורים לפילוסופיה.

- ואחר כך כיו"ר וועדת התכנית והמקצוע להוראת פילוסופיה של משרד החינוך.

- ובעיקר כמי שלימד וטיפח את הפילוסופיה של החינוך בבית הספר לחינוך.

בכל פעילותו בשטח החינוך שמואל הוא התגלמות המחנך ההומניסטי שמאמין בכוח המחנך של מדעי הרוח ושל הטקסטים הקלאסיים הגדולים שגילמו בעיניו אמיתות עמוקות ופוריות.

הייתה זו תמיד חוויה אינטלקטואלית להאזין לצורה שבה שמואל קורא ומשוחח עליהם, כיצד הוא מחבר אותם בווירטואזיות ובצורה משכנעת עם נושאים שעומדים על סדר היום התרבותי והפילוסופי, כאן ועכשיו.

את סוג הקריאה הזאת הוא טיפח גם אצל תלמידיו באוניברסיטה, לקרוא טקסטים על פי כוונת מחבריהם, ובמקביל להביא בקריאתם גם את האינטרס שלהם.

- ועם זאת ואולי שלא לגמרי באופן עקבי עם הקלאסיציסט שבו הייתה לו סובלנות רבה כלפי תזות מנוגדות בתכלית לשלו.

- הדבר קיבל ביטוי גם בהדרכתו תלמידי מחקר שכתבו על תפיסות חינוכיות שערערו על הקנוני, ועל אמות מידה יציבות, ואף זיהו את הרציונאליות עם הגמוניה ועם רציונאליזציה של בעלי הכוח. לא משום שהסכים אתן אלא דווקא משום שחלק עליהן.

- זה נבע אצלו מכבוד אמיתי, ללא העמדת פנים, לפלורליזם. הוא היה ליבראל שמכבד את הפלורליזם משום שהוא מגלם את האנושיות שלנו.

- אך היה בכך גם משהו אישי, ייחודי לו, ביטוי של ידידות, אהדה, ונדיבות כלפי בני שיח בעלי גישות שונות משלו. באמצעות היחס הזה הוא יצר מרווח שדרוש לשיחות אמת.

- את הזיכרון של שיחות כאלה אני נושא אתי גם היום.

- והן יהיו חסרות לי.

- יהיה זכרו ברוך.

דברי ההספד של פרופ' משה בר-אשר, החוג ללשון עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים

חנה היקרה, ענת, אריאל וחגי וכל בני המשפחה,

את שמואל שקולניקוב פגשתי לראשונה ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה בחוג ללשון העברית בחודש מרחשוון של שנת תשכ"ג (אוקטובר 1962). עד מהרה היה שמואל לדמות בולטת בין תלמידי החוג בשנה ההיא ובכל לימודי התואר הראשון, כוכב ממש. לא בכדי נתבקש על יד מורנו המנוח, פרופ' חיים רבין, לערוך חוברת על "תחביר לשון המקרא", שתתבסס על הרצאותיו באותה השנה. מאז ראתה אור, הייתה החוברת הזאת למקראה העיקרית בקורס הזה באוניברסיטה העברית ובמוסדות אחרים.

מאז לימודנו המשותפים נקשרה בינינו חברות אמת. זו חברות שהייתה בעלת ערך מרובה, הודות לסגולותיו המיוחדות של שמואל. כידוע, לחברות יש גילויים רבים, שמואל היה מהחברים שלא די להם בהשתתפות כנה בצער חבריו, הוא ידע גם ידע לשמוח שמחת אמת בשמחותיהם. אני יכול להצביע על שורה של היגדים ובעיקר מעשים שלו, שבהם ניכרה היטב שמחתו בשמחת חבריו. לעולם לא אשכח שיחת טלפון אליי באחד מימי ינואר 1993, ובה יצא שמואל מגדרו כדי ליטול חלק בשמחה ששמח אחד מחבריו. אותה שמחה שהמדרש מעלה על נס באמירה על יחסו של אהרן הכהן למשה אחיו, כאשר עמד לפגשו בשובו ממדין אל מצרים: "וראך ושמח בלבו" (שמות ד 14).

אחרי השלמת התואר הראשון בחוג ללשון העברית, שמואל החליט לא להמשיך את לימודיו בחוג, חרף הפצרת מוריו וחבריו ואני בתוכם שיעשה זאת. פניו היו ללימודי הפילוסופיה ולא פחות מזה ללימודים בחוג לחינוך ולעיסוק בחינוך. פעמים הרבה דיבר אתי על הנושא הזה. אני נזכר באחת משיחותינו כאשר אמר לי בערך בלשון הזה: "כל מה שהעם היהודי הגיע אליו היה בזכות מסירותו למען חינוך ילדיו. אני כמאמין גדול במעשה החינוך רוצה לתת מחילי למשנת החינוך ולמעשה החינוך". ואכן דרכו צלחה גם במסלול הזה.

יש כאן מי שזוכרים ששמואל היה תקופה מסוימת יו"ר ועדת ההוראה של הפקולטה למדעי הרוח, באותם הימים שימשתי באחד התפקידים המנהליים בפקולטה, ויכולתי לעקוב מקרוב אחרי פעילותו בתפקיד הנזכר. לא סוד הוא שיש תלמידים שאינם יכולים תמיד לעמוד בשורת התקנות של הפקולטה, ופעמים שהמשך לימודיהם נפגע בשל בעיה טכנית. זכורה לי פרשה שנגעה לתלמיד שבה החליט שמוליק להגמיש את התקנון לטובת התלמיד, וכה אמר בערך בלשון זה: "מי שנוהג בחמלה כלפי תלמיד במצוקה, אינו פוגע לא במוסד ולא ברמת הלימודים הנדרשת". תקופתו בתפקיד הזה הצטיינה בהפעלת התבונה שלו שהצילה תלמידים לא מעטים מניירות נוקשים. וגם זה ביטוי מובהק לשמואל שקולניקוב המחנך.

לאור כל מה ששמענו בהספדים עד כה, ובמעט שהוספתי אני, אנחנו מבינים מדוע כאשר אנשים כמו שמואל שקולניקוב, הולכים לעולמם, עולמנו נעשה יותר ויותר עני.

יהי זכרו של חברי היקר ברוך ותהי מנוחתו כבוד.

דברי ההספד של ד"ר בועז צבר, ביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

שמואל.

אני כותב מתוך צער גדול.

שמואל היה מורה אהוב ונערץ – תחילה מן השורות האחרונות של אולם 300 בקורסים הגדולים של התואר הראשון, ואח"כ קרוב יותר ויותר בסמינרים ובקורסים בתארים המתקדמים. תמיד בהיר ומלא עניין, תמיד עשיר ומעורר מחשבה. בתיווכו המעמיק נפגשנו ברעיונותיהם של ענקי הרוח, לעולם לא רק כ'תוספת השכלה', אלא כמושא להתמודדות ולרפלקציה, שבאמצעותה ניסחנו את עצמנו ואת דרכנו החינוכית.

כששמואל הסכים להדריך את עבודת הדוקטורט שלי התמלאתי בתחושה של כבוד ויראה – הזכות ללמוד אצל מורה בשיעור קומתו: לשמוע בעצותיו, להתדיין עמו בנושאים שברומו של עולם, נראתה לי יוצאת דופן במיוחד. תמיד התרגשתי והתכוננתי לפגישות עמו, שהיו נעימות – תמיד משכילות, תמיד אנושיות – פגישה עם מלומד וחוקר שהוא אדם ומורה. הייתי מספר לאבי בגאווה איך היה פרופסור שקולניקוב שמח לקראתי, איך התייחס אל מה שכתבתי בכבוד ובהעמקה, איך כיוון ותיקן מה שתיקן בכבוד ובזהירות, איך שמר עלי שאמשיך לכתוב ולהתפתח. כמה התרגשו הורי לפגוש בשמואל בטקס הסיום שאליו טרח והגיע. מורה ואדם.

שמואל נהג לומר שחינוך איננו יכול לעסוק רק בדיאגנוזות (סוציולוגיות, פסיכולוגיות), שהוא חייב לעסוק בשאלת הכוון, התיקון, השיפור - ביעד. בעידן של יחסיות מכאן והקצנה מכאן, לימד שמואל על חשיבותו של ההומניזם כפלטפורמה נבונה למחשבה ולמעשה - על "שהוא נחוץ יותר מתמיד, דווקא משום שהוא נראה כה בלתי אפשרי". אנו, מורים ומורות, היינו מאזינים לו בקשב רב – פעמיים: פעם לתוכן שהיה תמיד עשיר ומעורר למחשבה ולרפלקציה – הומניזם בנוסחו הקנטיאני – כ"רציונאליות ביקורתית". ופעם לאופן ולטון שבו פנה אלינו, שהיה תמיד אוהב ומכבד - הומניזם בנוסחו הבובריאני כ"דיאלוג וכאהבת אדם". בעיננו, תלמידיו, נמזגו שתי המידות הללו בדמותו של שמואל, שהיה לנו מורה אהוב ונערץ.